נגישות
  • ניווט בעזרת מקלדת
  • התאמה לעוורי צבעים (גווני שחור/לבן)
  • התאמה לכבדי ראיה (צבעוניות הפוכה)
  • פונט נגיש
  • AAA
  • ביטול הנגישות (תצוגה רגילה)
  • נוסף לסל קניות:

facebook
ליצירת קשר

אהוד דור

עולם הגברים, כך קבעו גדולים וחכמים ממני, נחלק לשני חלקים בלתי שווים. רוב הגברים אוהבים נשים - כי הם אוהבים את עצמם, ורק חלק קטן מבין הגברים אוהבים נשים - כי הם אוהבים נשים. האישה עבורם היא היצירה היותר מוצלחת של הטבע. בתפילת הבוקר שלהם הם מברכים: ברוך שעשה אישה... אם להיות כן עם עצמי, נראה, שאני שייך למיעוט הזה.
 
אני רואה בנשים את נקודות-החן היותר נדירות ששובצו בעולמנו, ועלי להודות, בבושת פנים, שאינני נלאה מלחזות בהן. אין פלא, איפוא, שהן הנושא העיקרי בציוריי.
 
מאז ומתמיד חשתי קנאה עמוקה באמנים, אשר שנתם נודדת בלילות (כך אני שב ולמד ממאמריהם של מבקרי האמנות) בחפשם תשובות לבעיות הדחופות של עולמנו, כמו הפרדוקס בין היופי והכאב, בין האסתטי והחידלון, בין הקיים לנעלם; או לחילופין, בבקשם מענה למתח השורר בין המוחלט לספק, בין הפיזי לרוחני ועוד כיוצא באלה שאלות דוחקות ובעלות ערכים נאים כל כך. ואילו לבי, מה צר, אינו נוטה אחר כל אלה, ומכאן שלא אוכל להועיל הרבה בקידום פתרונן של כל אותן שאלות חיוניות ונשגבות.
 
אני מסתפק בקו הנשי המרתק, המעודן, האלגנטי והארוטי. אני שבוי בתוויהם של אזורי הגוף הנשי – בחן האזורים העמוסים בכל טוב, כמו בנועם האזורים הצחיחים לכאורה, ומעל לכל - בקסם אזורי הספר העמומים; אינני חדל מלהתפעל מתעתועי קוויהן המרתקים, מצומתי איבריהן הציוריים, ומאין סוף ההתרחשויות שבין כל אלה. ודי לי בזאת.